דף הנצחה לבורשטיין פרומה רבקה ז”ל (01/01/1877 – 19/09/1951) ( – יז תשי”א )
פרומה רבקה בורשטיין
פרומה רבקה בורשטיין, הסבתא האגדית האמיצה, אמה של חברתנו מלכה אדיב, הלכה לעולמה בגיל 74. ערב מלחמת השחרור היא הגיעה אל בתה, לאחר שהגורל זימן לה אימים ונדודי בריחה מבוהלת, שכול ופחד וטלטולים דרך גבולות וארצות, כשידיה הנחושות חובקות אוד מוצל מן האש – את נכדתה הקטנה בת בתה הבכורה, שהצילה מידי הכורת, שהשמיד את בני ביתה.
פרומה רבקה נולדה בוילנה, ירושלים דליטא, העיר בה חיו אבותיה מדורי דורות. לאחר שנשאה אל בעלה חיים בורשטיין,פקיד מנסרה ומורה לשעבר, הקימו ביתם ונולדו להם שתי בנות ובן. שכר בעלה לא פרנס ביתה בשפע ופרומה השכילה לנהל את ביתה המרווח במרץ ושום שכל והפכה אותו לקן חם לילדיה ואף לתלמידות שנהגו להתאכסן בו במשך שנים. הבת הגדולה והבן כבר היו נשואים שעה שהבת הצעירה, מלכה, עלתה לארץ בשנת 1935. 4 שנים אחר כך, בשנת 1939 הפכה וילנה לזירת מלחמה. הצבא האדום נכנס לעיר. יהודייה שראו בשלטון הסוביטי מפלט והצלה מול אימת השלטון הנאצי שבשכנות הקרובה, קבלו אותו בשמחה. אך בחודש יוני 1941 תקפה גרמניה הנאצית את ברית המועצות והעיר וילנה עברה לידי האויב האכזר שביחד עם הליטאים האנטישמיים ריכזו את היהודים בגטאות.
כחודשיים לפני השמדת יהודי וילנה ביער פונארי התחמקה פרומה רבקה מן הגיטו ונכדתה הקטנה איתה. היא ברחה מן העיר , התחפשה לאיכרה זקנה ונדדה בין הכפרים עם הילדה הקטנה, נוהגת כמנהג יושביהם ומדברת בשפתם. קשה לתאר היכן גרו, היכן לנו, מדי לילה ואיך התקיימו כשהפחד, שמא תאמר הילדה דבר אשר יסגיר אותן כיהודיות, לווה אותן כול העת.
מששבו הרוסים וכבשו את וילנה, כעבור כ-4 שנים, חזרה הסבתא ונכדתה לעיר, אבל לא מצאו עוד איש מבני משפחתם. בוילנה המשוחררת והריקה מיהודים נתקלו בעוינות ועדויות ימי הזוועות הבריחו את פרומה רבקה המיואשת ואז גמלה ההחלטה להגיע לארץ ישראל, אל בתה היחידה שנותרה בחיים, כדי להפקיד בידיה את מה שהצילה מגיא ההריגה. היא לא שמעה לאזהרות המרתיעות ועל אף שהתקרבה לגיל שבעים הצטרפה, יחד עם נכדתה הקטנה אל אחת השיירות שצעדה ברגל וגנבה את הגבולות. כשנה אחת ארכו הנדודים בכול מזג אוויר עד שעברו באחד הלילות את הגבול בהרי האלפיים לאיטליה, והגיעו למחנה העקורים בגרגליאסקו. כאן התחיל המאבק החדש: השגת רישיונות עליה לארץ ישראל לה ולנכדתה.
חודשים רבים עברו עד שהצליחה פרומה רבקה להגיע אל בתה לקבוץ. אז התחילה בשבילה תקופה חדשה. הקבוץ נאבק אותה עת על קיומו, בשנים הראשונות ברוחמה. אך מה היו כול אלה לעומת מה שעבר עליה?. גם פרוץ מלחמת השחרור והפנוי לתל-אביב לא ערערו את שלוותה ואת הרגשת הסיפוק על שהשלימה את משימתה. ומששבו החיים למסלולם נהנתה פרומה רבקה משהותה בקרב שארית משפחתה, ממשחקי נכדיה, הסתכלה בפליאה במעשי חברי הקבוץ, קשרה קשרים חדשים עם בני כול הגילים שאהבו לשמוע את סיפוריה המתובלים בבדיחות עממיות ומוסר ההשכל שבפי מי שעברה שבעה מדורי גיהנום. היא הקשיבה לנעשה סביבה וברכה על כול יום טוב שזכתה לו בחייה.
4 שנים חיה סבתא פרומה רבקה אתנו, לאחר שניצלה מן השואה. הקבוץ היה לביתה והחברים חלקו לה כבוד, לו הייתה ראויה.
