דף הנצחה לארנטל ארז’בט אלזה ז”ל (30/07/1900 – 05/11/1979) ( – תשל”ט )
14נשנים האריכה ימים ארז’בט אלזה ארנטל, אמם של חברינו אברי ושרה, אחר מות בעלה פרנץ. כשלושים שנים חיה איתנו, ערה וחיונית. כל עוד עזרו לה כוחותיה התאמצה להיות מעורבת בחיי היומיום, אך משהגיעה לסוף דרכה, כאילו שחה קומתה עד שנתבשרנו על מותה.
אלזה נולדה בבודפשט בת יחידה למשפחה אמידה, כששמיעתה פגומה עד מאוד. הוריה יכלו להרשות לעצמם להעמיד לרשותה מורה פרטי. בגיל 8 היא למדה לדבר, תודות לטיפולו המסור של סטודנט שהיה אחר כך מומחה מפורסם בהוראה לחרשים. הוא הצליח ללמדה גרמנית. בגיל 13 נתייתמה מאמה. אביה נישא שנית ואמה החורגת של אלזה הצדיקה את ספורי האגדות. 6 שנים אחר כך נפטר גם האב והבת נאלצה לעבור לגור אצל סבתה ואז למדה את מלאכת הכובענות כדי לפרנס את עצמה. בגיל 26 נישאה לפרנץ ארנטל. שנה אחר כך ילדה את בנה אברי, ועל אף מגבלותיה הצליחה בתפקידה כאם: היא סיפרה סיפורים לבנה ואף שרה לו שירים. הספרים פתחו לפניה עולם רחב ועשיר חוויות. היא הרבתה לקר בקולנוע וניהלה חיים חברתיים ערים במפגשים עם חברי אגודת החרשים היהודים והלא יהודים.
בתקופת השפל של שנות ה- 30, כשבעלה ידע חוסר עבודה, עברו ממרכז העיר לרובע המגורים של העובדים. אלזה הצליחה לנהל את ביתה בתבונה ושיקול דעת, כך שבני ביתה לא חשו במחסור. היא דאגה לחינוך בנם ואף לא מנעה עצמה מחיי תרבות וחברה. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, כשהיא בת 42, ילדה את בתה שרה. כשהתקרבה החזית בשנת 1944, והנאצים כבשו כיבוש מלא את הונגריה, רוכזו יהודי בודפשט ברובע מיוחד, ואילו אלה מערי השדה – בניהם קרוביה האהובים ביותר- נשלחו מזרחה, למשרפות המוות. בעלה המשיך לעבוד כסדר בדפוס ואלזה התאימה עצמה לתנאים החדשים ולאווירה המאיימת. רוחה לא נשברה ואך עשתה הרבה לעזרת קרובי משפחה זקנים שהיו תלויים בה, גם מבחינה חומרית. שנה זו הביאה עליה את המבחן הקשה של הפרידה מאברי שנכלל בקבוצת היהודים, שיצאה את הונגריה ב”רכבת ההצלה” המפורסמת של קסטנר.
עם העלייה לארץ, בשנת 1950, החלה תקופה חדשה בחיי אלזה. המפגש עם בני משפחתה, עם ילדיה ונכדיה, מלא לבה אושר ושמחה, אבל קשתה עליה ההסתגלות לחברה שאמורה הייתה להשלים עם היותה יוצאת דופן. היא אהבה לשוחח בדרכה שלה עם בני האדם. בעבודתה במחסן הבגדים השתדלה למלא את המוטל עליה באהבה וביעילות. מעט העברית שלמדה עזרה לה להתמצא בנעשה בקיבוץ והתעניינותה בחיי החברים הייתה מתמד וערה.
השנים האחרונות של חייה היו עצובות במיוחד. יותר מחולשת הגוף ומכאוביו כברה עליה הרגשת העייפות והבדידות. בני המשפחה סעדו אותה עד ימיה האחרונים. עם מותה, הלכה לעולמה אישה אמיצה, שכוחותיה הנפשיים ומוחה הער דרבנה אותה לחיים של איכות, על אף מה שעולל לה גורלה.
