פריבר חנה ז”ל

דף הנצחה לפריבר חנה ז”ל (23/12/1922 – 09/04/2009) ( ד טבת תרפ”ג – טו ניסן תשס”ט )

נולדה ב-23.12.1922 בעירה קוקימבו בארגנטינה. במשפחתה הגדולה היו שמונה ילדים, חמש בנות ושלושה בנים. בת שמונה הייתה כשנפטר אביה ואמה נותרה אלמנה עם שבעה ילדים קטנים ובת נשואה. כדי לעזור בכלכלת המשפחה החלה לעבוד כפקידה בגיל 17. לבעלה משה נישאה כשהייתה בת 22 והוא בן 33 ,שלוש בנותיהם , עליזה, עדה ותמר נולדו בצ’ילה. כשבתה הבכורה עליזה החלה ללכת לקן השומר הצעיר בסנטייגו הבירה, הצטרפה חנה לוועד ההורים של הקן, מאז ולתמיד חשוב היה לה לדעת מקרוב, מה עושים ילדיה. עם שוך קרבות מלחמת ‘קדש’ בדצמבר 1956, החליטה המשפחה על הצעד המכריע של עליה לארץ ישראל היישר לקיבוץ רוחמה, כאן כבר חייתה אחותה הצעירה ממנה נורית. הצעד הזה, של עליה בגיל מבוגר היה קשה מאוד למשה שהתקשה בלימוד השפה העברית, חנה הייתה אז לפה לכול המשפחה, בנחישות והבנה של התנאים החדשים היא הובילה את משפחתה לקליטה מהירה וקלה עד כמה שאפשר. בשנים הראשונות עבדה במטבח ילדים : ” רציתי להיות קרובה לילדים שלי” כך היא אמרה. אחר כך עבדה בלול כשנתיים ובבתי הילדים מספר שנים עד שנבחרה לרכז את מחסן הבגדים של החברים, שם מילאה תפקיד מעל שנתיים אך חזרה לאהבתה האמיתית טיפול בילדים. משה בעלה נפטר במפתיע כשהייתה בת 46 והיא נותרה לבדה עם שלוש בנות צעירות. אמה של חנה, לידיה, הגיעה אף היא לרוחמה וחנה טיפלה בה במסירות רבה מספר שנים. כשפקד אסון את ילדתה הבכורה עליזה המתגוררת באילת, ובעלה נפטר, ביקשה חנה אישור לחופש מן הקיבוץ על מנת לעזור לה בטיפול בשלושת ילדיה הקטנים, החופשה התארכה והיא נשארה בעיר הדרומית עד לשנים האחרונות בהן מצב בריאותה החמיר והיה צורך לטפל בה במוסד מתאים. תחילה שהתה בחדרי החולים ברוחמה ואחר-כך ב’בית -דור’ בדורות, מקום בו זכתה לטיפול מסור ואוהב. חנה הייתה מטפלת ילדים מזן נכחד, בימים בהם טיפול הורי ניתן במסורה, חיקה החמים והמקבל היה תחליף מנחם ונדיר. היא תמיד הייתה מתלוצצת ואומרת : “אצלי לילדים יש על מה להניח את הראש”. ואכן הילדים אהבו אותה והתרפקו עליה. בחיוך כובש, עם שניים צחורות ועיניים נוצצות, בעברית קצת עילגת אבל עם המון חיבוק ונתינה אין סופית אי- אפשר היה שלא לחוש בלב החם והרחב שפעם בה. השנים האחרונות לא הטיבו עמה, לאט, לאט נטלה ממנה, יחד עם היכולות האחרות, גם שמחת החיים שכול כך אפיינה אותה. נגאלה מייסוריה סבתא חנה שילדים כה רבים חבים לה רגעים של ניחומים ואהבה. עליזה, עדה, תמר וכול בני המשפחה המורחבת, זכיתם לחיות תחת כנפיה של אימא מסורה וחמה מצאו בכך נחמה על לכתה.