סידי אברהם ז”ל

דף הנצחה לסידי אברהם ז”ל (11/02/1897 – 24/04/1979) ( – כז תשל”ט )

אברהם סידי
אברהם סידי, אביה של חברתנו זיוה בכר, הלך לעולמו בגיל 82, שלם עם עצמו ועם חייו, לאחר שעברו עליו תהפוכות חיים לא מעטות.
הוא נולד בפלבן שבבולגריה. בגיל 11 התייתם מאביו ונאלץ להפסיק לימודיו כדי לעזור לפרנסת המשפחה. למוד קשיי החיים, מצא את דרכו אל המפלגה הקומוניסטית בעודו עול ימים. במלחמת העולם הראשונה נשבה אברהם ושהה בסקופי, ביוגוסלביה, עד סוף המלחמה. בשנת 1926 נשא לאישה את סופי והמשיך לסחור כסוכן נוסע, בנסותו מדי פעם להחליף את עיסוקיו. כל ימי חייו עבד קשה, עם רעייתו, כדי לפרנס את ביתו בכבוד. בשנת 1933 נולדה ביתם היחידה זיוה, והם עברו מפלבן לסופיה, ב- 1936.
בסופיה, לא הכו שורשים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גורשו יהודייה אל ערי השדה והמשפחה שבה לפלבן. כל ימי המלחמה הם היו נתונים, כמו כל היהודים, לרדיפות, אך מצבו של אברהם היה חמור יותר, בגלל היותו ידוע בעיר כחבר המפלגה הקומוניסטית. הוא היה נתון למעקב מתמיד ובלשים ערכו מדי פעם, חיפושים בביתם. שנת 1944, הביאה עמה בשורת המפלגה הנאצית בבלקן. זיוה עדיין ילדה קטנה, הצטרפה יחיד עם בנות יהודיות אחרות בנות גילה, לתנועת “השומר הצעיר” במחתרת. הרעיון הציוני והעלייה לארץ, התחילו נובטים גם בנפשם של הוריה.
שינוי המשטר הביא למפנה משמעותי בחיי בני הזוג סידי. כחבר וותיק במפלגה, מונה אברהם ראש משלחת שיצאה ליוגוסלביה, כדי לארגן העברת יתומי מלחמה לבולגריה. אך תוך כדי מילוי תפקידו חש אברהם שהאנטישמיות מצאה לה ביטויים שונים גם בשורות המפלגה והתחיל לחשוש לגורלו. הקמת מדינת ישראל, בשנת 1948, וגל העלייה הגואה מקרב יהודי בולגריה, הביאו אותו לידי החלטה להימלט לישראל. הוא עשה את כל ההכנות בסתר ותוך שבועיים חיסל את ענייניו ועלה על האנייה, בסוף אותה שנה.
בארץ התיישבו בעיר גנים, מחנה עולים ליד חיפה. זיוה יצאה לרוחמה, כחניכת חברת הנוער “אשלים”, ואברהם התחיל לעבור את תהליך ההסתגלות הקשה, לעבודה הגופנית בסלילת כבישים ובנטיעות הקרן הקיימת לישראל. זו היתה תקופה מהממת ומייאשת בשביל אדם שעד גיל 50 לא עבד עבודה גופנית. בשנת 1953, עברה המשפחה לחיפה ואברהם חזר להיות סוכן נוסע, ומכר מרכולת זעירה בסביבות חיפה. כך עד שנת 1958, כשהחליטו לעבור לרוחמה, בה הקימה ביתם את ביתה.
בקיבוץ מצא אברהם חיים כלבבו, אך לא כן רעייתו סופי, אשר לא הסכינה לחיי הצוותא. לאחר 4 שנים, בשנת 1962, הם שבו לחיפה ואברהם מצא עבודה בממגורת “דגון”, כרשם תבואות. 8 שנים נוספות חלפו, עד ששבה המשפחה לקיבוץ, בשנת 1970 והפעם לצמיתות. אברהם עבד ב”המברשת” והתמיד בעבודתו במסירות ונאמנות.
אברהם היה מקובל על הבריות והעתיר רוב אהבה על משפחתו ודאג את דאגות כולם. הוא העריץ את המפעל הקיבוצי ואהב את אנשיו, היה רגיש וצמא להערכה ולכבוד וחברי הקיבוץ לא מנעו זאת ממנו, כי היה ראוי להם.
גם בימיו האחרונים, כשגופו נחלש, לא חדל לפקוד את מקום עבודתו בבית החרושת, עד שחדל לתמיד.