מנור יאיר ז”ל

דף הנצחה למנור יאיר ז”ל (19/08/1920 – 02/12/1984) ( – ח תשמ”ה )

יאיר מנור
שתיקה נדהמת ירדה על הקיבוץ, עם מותו של יאיר. ידענו שמצב בריאותו החמיר, אך עדיין לא היינו מוכנים לאשר בא. מבית העלמין שבנו מהרהרים, מלאי יראה מהמחלה שמשתלטת על הגוף לאט, לאט וללא רחמים, על השנים האחרונות של יאיר שהיו כה שונות מרוב שנותיו.
יאיר נולד ברומא בשנת 1920, הבכור ללידה ולאו מינרבי. המשפחה גדלה כעבור מספר שנים (לואיזה והבן הצעיר, לוט). אביו, שהיה סוכן ביטוח, החליט לשוב לעיר פררה, מקום הולדתו, שם חי יאיר את ילדותו ואת ימי נעוריו. בקיץ 1938, כאשר ירדו גזירות אנטישמיות על יהודי איטליה, נאלץ יאיר לסיים את לימודיו התיכוניים ברומא, בתיכון היהודי.
לאחר שהשלים לימודיו עבר יאיר עם כל משפחתו לפירנצה (ב- 1939), שם פגש את לינה פרנקטי והקשר ביניהם היה לקשר קבוע ואיתן , והתחיל לעבוד אצל מו”ל אשר אצלו התרכזה הפעולה האנטי פשיסטית בעיר(מחתרת המפלגה “צדק וחירות”). הוא התמיד בעבודתו עד שנת 1943, כאשר השתלטות הגרמנים אל איטליה אילצה את היהודים להימלט מן הרדיפות המחודשות. משפחתו של יאיר, יחד עם זו של דודו ועם משפחת פרנקטי (זו של לינה), מצאו להן מקלט כפר הנידח לברנה, שבמרכז המדינה. הצורך להסתתר מפני המשטרה האיטלקית והקיום הדחוק העלו את יאיר למוקד ההכרעות של שלוש המשפחות, בייחוד בקיץ 1944, כאשר הגרמנים החליטו לסגת צפונה. הוא יזם ואירגן את היחלצות החבורה המשפחתית אל יערות שליד המנזר בסביבה ומשם, דרך קווי החזית ומחנה הפליטים, שבו לרומא. בסתיו של אותה שנה מצא יאיר עבודה בעיסוקו הקודם, אצל מוציא לאור. המשפחה שבה לפירנצה, אבל יאיר וינה נשארו ברומא, התחילו ללמוד באוניברסיטה וכעבור זמן קצר נישאו בפירנצה. בתקופה זו לא חדל יאיר מלחפש תשובות למצוקות האידיאולוגיות שהעסיקו אותו ולזמן קצר אל חוג של אנרכיסטים, עד שנת 1947, כשהאירועים הדרמטיים שקדמו להקמת מדינת ישראל הסעירו את הצעירים היהודים באירופה. יאיר רצה להתגייס ל”הגנה”, אך בגלל מצבו המשפחתי (אב לילד), קיבל את הצעתו של “השליח מן הארץ” והצטרף, יחד עם לינה ועם דני אל קבוצת ההכשרה “תל ברושים”, שליד פירנצה, בה הכשירו עצמם חניכי “החלוץ”, צעירים (כולם רווקים ורווקות), לעלייה לארץ.
כך הגיעו יאיר ולינה אל הגרעין אשר בבוא הזמן עלה לארץ והשלים את קיבוצנו. ניסיונו ובגרותו הרעיונית של יאיר השפיעו השפעה מבורכת על הקבוצה כולה. במהרה היה לעורך עיתון התנועה באיטליה. פעילותו בעלייה ב’ (שמו היה קשור לתהליך רכישת משאיות ואניות לצורך ההעפלה), אילצה את המשפחה לעזוב את איטליה בחיפזון והגיעו לישראל לרוחמה, בשנת 1949.
בקיבוץ נתקל יאיר בקשיים שהיו מעל ומעבר למה שעוברים על כל עולה חדש. העבודה הגופנית שלא היה מורגל לה, התישה אותו קשה לזכור את מקומות העבודה הרבים בהם עבד בחירוק שיניים: בניין, בית החרושת, דייג, סידורים סניטריים וכ”ו עד שבראשית שנות ה- 50 הוצע לו להכשיר את עצמו להוראת השפה האנגלית ויצא לשנת השתלמות באוניברסיטה בירושלים.
גם ההוראה לא סיפקה את יאיר, אבל בה הוא מצא את הדרך להתאים את עולמו הרוחני אל החיים הממשיים של חיי הקיבוץ. בקיבוץ ראה יאיר התארגנות חברתית שמבטיחה לכל אדם צדק מרבי, מבלי לדכא את חירותו, והוא רצה לתרום את תרומתו ליצירת צורת חיים חדשה. בשנים האלה עשה מאמצים להיות מעורב בחיי החברה ועשה כמיטב יכולתו לסייע ללינה בגידול ילדיהם. ההזדמנות שנקרתה לו בשנת 1967, כאשר הוצע לו לשמש כתב העיתון האיטלקי המפורסם “קורירה דלה סירה” בירושלים, שימשה מפנה בחייו שליאיר. הוא נתגלה כעיתונאי מוכשר ובמשלך שנתיים שלא רק שהצליח במקצועו החדש, אלא גם הספיק לעמוד במבחנים ולהשיג תוארו הראשון באוניברסיטה בירושלים.
ושוב, בשנת 1947, הוצע לו ליאיר לשמש יועץ הסברה בשגרירות ישראל ברומא ושם השקיע, במשך שנתיים את מיטב יכולתו בתפקידו החדש והצליח הצלחה ניכרת.
עם גמר השליחות, שבה המשפחה לקיבוץ. יאיר נטל על עצמו את הטיפול בענייני הדואר והמשיך להקדיש את כוחותיו ואת שעות הפנאי לעיסוקים שונים. הוא ערך את ערך איטליה עבור “האנציקלופדיה לחברה” ואת הספר המוקדש לרפאל קונטרי, פעיל ציוני ידוע באיטליה.
יאיר המסוגר והחי בעולמו הרוחני המיוחד, התפנה יותר לעזור ללינה, אשר השתדלה לקיים בית חם לבניהם שגדלו בינתיים (לדני, לעוזי, למיקי וליואל), לכלות שנוספו למשפחה, לשתי הבנות (אמי וננה) אשר התחנכו בקיבוץ ולנכדים אשר מצאו אצלם בית.
שנותיו האחרונות של יאיר היו מרות ועצובות. רק הסיוע של לינה, איפשר לו לצאת מארבעה כותלי ביתו. עיניו הערניות שיקפו עדיין את עושרו הרוחני הכלוא בגוף, עליו איבד את השליטה בהדרגה, עד שכוחותיו אפסו ובא הקץ.