כנעני אליהו ז”ל

דף הנצחה לכנעני אליהו ז”ל (01/09/1914 – 05/04/2005) ( ה תרע”ד – כה אדר תשס”ה )

אליהו כנעני

ב- 5 באפריל, 2005, כ”ה באדר ב’ תשס”ה, הלך לעולמו אליהו כנעני.

חשוב לציין את התאריך המדויק מפני שאליהו היה מבקש כך. מפני שתאריכים, עובדות, פרטים ומסמכים, היו בני לווייתו וילדי טיפוחיו, מפני שכאשר אומרים אליהו, אומרים תיעוד. ואכן אך טבעי היה שהבקשה היחידה שהשאיר למלוויו היתה : “בעת מסע הלוויתי, אנא עברו על פני הארכיון”.
אך עם כל הכבוד לטיפוח הארכיון, שנפשו נקשרה במסמכיו, עיסוקיו הרבים של אליהו נפרשים על פני דברי – ימיה של רוחמה משחר הווייתה ואף לפני כן.
אליהו נולד בוורשה ב- 1914 לאטל וברוך הנדלסמן. רב הנדלסמן היה סוכן נוסע ועסק במסחר זעיר. המשפחה חייתה באורח חיים מסורתי, שהלך לציוני בהשפעת הבנים.
במשפחה ארבעה בנים ואחות פנינה שנספתה בשואה.
אליהו הילד למד בחיידר מסורתי, בבית ספר עממי ובבית ספר מקצועי למד את תורת הגלוון, דבר שסייע לו להקים מפעל קטן , להעסיק 2-3 עובדים ולסייע לפרנסת המשפחה.
בגיל 13 הצטרף לתנועת השומר הצעיר, והגיע עד להדרכת נערים צעירים.
משפחת הנדלסמן עולה לארץ ישראל והאב מנסה למצוא פרנסתו בעבודה בתל תל-אביב. הפרנסה קשה והזמנים לא קלים. באותם ימים מתחבט אליהו נואשות בדילמה קיומית, כאשר ההגשמה הציונית והאישית שלו באה על חשבון חובה אנושית של עזרה ותמיכה בהוריו.
אטל אמו נפטרה במפתיע ב- 1947 וברוך אביו ב- 1957 והם נקברו בתל-אביב.
מקיבוץ “העמל” בקרית חיים הוא נשלח לכל המשימות הקשות של תקופת כיבוש הארץ, החל מייבוש ביצות, דרך בניית גדר-הצפון ועד בציר ענבים ב”זכרון” וסחיבת שקים ועצים בנמל חיפה.
בעליה לרוחמה הוא ממלא תפקיד של מוביל המים בחביות מ”דורות” ומיועד, בניגוד לרצונו לעבודה במפעל המברשת.
כל השנים מבין אליהו את חשיבות שמירת המסמכים, את העוצמה שיש בתיעוד ואת היופי שבתמונות ההנצחה. הוא דואג לאסוף כל פיסת מידע, להקליט כל אירוע, לצלם כל מסיבה. לא תמיד (בלשון המעטה) הוא זוכה לתמיכת החברים, ולא פעם מצא עצמו נאבק על תנאי העבודה והשימור של החומר הרב שנצטבר אצלו. מרבית חייו עשה את מלאכת הארכיון בהתנדבות ואחרי יום עבודה מפרך היה מפתח תמונות, מדביק גזרי עיתונים. רושם ומתייק מסמכים, רודף אחרי פיסות עדות ומשכנע חברים לא להשמיד שום נייר !
אליהו למד בסמינר למורים בירושלים והיה למורה לקבוצת הנוער “לפידים”. אחר-כך ייסד את האולפן לעברית ולימד בו 15 שנים. עיקר גאוותו היו 35 בוגרי האולפן שנקלטו במהלך השנים כחברים ברוחמה.
בשנות השבעים יצא לפעילות במפלגת הפועלים המאוחדת מפ”ם , שימש כמזכיר סניף מפ”ם דימונה, רכז סניף מפ”ם אשקלון וחבר מרכז המפלגה.
בסוף שנות השבעים, התנדב לפעילות באגודה למען קשישי אשקלון והרצה בפני קשישים בערים שונות. הוא הוזמן להרצות לפני בני נוער וילדים ותמיד סחף אותם בעניין שהפיח במעשה ההתיישבות.
אהבתו לרוחמה והעניין שמצא בנופיה ואדמתה, היו הבסיס להקמת מוזיאון גיאולוגי קטן במאפיה הישנה. הוא ריכז שם עדויות ודוגמאות אדמה מסביבת רוחמה והמקום הצנוע, שזכה לשבחים רבים ולביקורי תלמידים מכל האזור, נתקל בזלזול וחוסר הערכה מקומי, דבר שהביא לחיסולו.
אליהו נחשב לבר-סמכא בענייני ההתיישבות בנגב. הוא כתב על כך מאמרים רבים והוזמן לא פעם להשמיע דבריו בתוכניות רדיו בנושא. הוא אף פעם לא התעייף מלספר את סיפורה של רוחמה, ואכן היה איש של סיפורים. הוא היה זה שהביא את סיפורי הרשלה, הבדחן מאוסטרופולי ושל ג’וחה הלץ הערבי, לידיעת ילדי רוחמה של שנות החמישים.
אליהו הצנוע בדרישותיו, העדיף את המחסור, על הצורך לבקש משהו לעצמו. הוא כאב מאד את השינויים שעברו על רוחמה שלו, והשימוש במונח “קהילה” במקום “קיבוץ” גרם לט סבל אמתי, אותו ביטא במאמרים מנומקים ב”הדי רוחמה”.
רק בערוב ימיו, כאשר הגיע הארכיון אל המקום לו הוא ראוי, קיבל אליהו את כל הכבוד וההערכה להם ציפה כל ימיו. מאות אנשים ביקרו בו ועשרות השתמשו בנתוניו לעריכת מחקרים והגשת עבודות.
ביקורו של ראש הממשלה אריאל שרון בקיץ האחרון סיכם את עבודת חייו של איש הארכיון, שמתיבת תפוזים אחת מתחת למיטתו בקרית חיים ליקט את עברה של רוחמה אל אחד הארכיונים העשירים בתנועה הקיבוצית ובכלל.
בדברי תודה למברכיו הוא מצטט את דברי המשוררת :
“שתלתם ניגונים בי אימי ואבי…
עתה הם עולים ושבים…
עיני אעצום והריני אתכם מעל לחשכת התהום”.
אליהו נשא לאישה את חייקה ונולדו להם שלוש בנות – לאה, אסתר ופנינה, לכן ולכל המשפחה : שבע מעשים טובים הלך אביכם סבכם לעולמו ומעשי ידיו להתפאר, יכונו אחריו לדורי דורות.
נוח אליהו בשלום באדמת רוחמה שכה אהבת.