יערי שרה ז”ל

דף הנצחה ליערי שרה ז”ל (04/09/1924 – 01/01/2014) ( ה אלול תרפ”ד – ג שבט תשע”ד )

שרה יערי

ביום שבת של ראשית שנת 2014, חשה שרה ברע והלכה במפתיע לעולמה. שרה נולדה ב-4 לספטמבר 1924 ביישוב סטופניצה stopnicaשבפולין. האב חיים והאם ברכה צֶ’רֶשְניה מצאו פרנסתם בתחנת קמח קטנה על גדת הנחל שזרם בירכתי החצר הגדולה של ביתם. משפחה נולדו שלושה בנים ושתי בנות ושרה הרביעית ביניהם, היא למדה בבית ספר יסודי פולני ובמקביל בבית ספר עברי “יבנה”. החלה את לימודי התיכון בפולין , אך בגבור האנטישמיות היגרה המשפחה לסאן פאולו שבברזיל, שם השלימה שרה את שנות התיכון ובמהלכן שלוש שנים של לימודי עברית בבית ספר ערב, אחר-כך עבדה בגן ילדים ובבית הספר העברי. היא הצטרפה לתנועת ‘השומר-הצעיר’ ובת 27 יצאה להכשרה במונטֶה-מור סאן פאולו ואחרי שנה ב-1952 עלתה לישראל לקבוץ נגבה. שרה פגשה את אברי יערי וב-1957 עברה לרוחמה, הם נישאו ונולדו להם הבנות ענת ויונה. היא למדה כלכלת בית בבית ספר “יד- נתן” בעכו , אך האהבה שלה לטיפול ולימוד ילדים כיוונה אותה ללימודי גננות בסמינר הקיבוצים והיא הייתה גננת מסורה. אחר-כך לימדה כלכלת בית ומלאכת יד, המשיכה בלימודיה השתלמה במקצוע הספרנות באוניברסיטת תל-אביב ועבדה כספרנית בבית הספר האזורי שער- הנגב. בתוך שגרת העבודה התמידה לקחת חלק פעיל בפעילות התרבותית של רוחמה, ריכזה צוותי חגים, חברה בוועדות מנויים, תרבות, קליטה, חינוך והשתלמות וכשהוקם חדר-האוכל החדש נבחרה לצוות העובדים המוקפד שהפעיל אותו, ואף התנדבה לעזרה בקבוץ מגידו. היא הייתה קפדנית מאוד, העוגות שאפתה תמיד עלו, התבשילים טעימים, עבודות היד שלה מדויקות, כשריכזה חג, אפשר היה לסמוך עליה שכול המשימות תתבצענה במלואן, הייתה מאוד רגישה ומעורבת. באחד מעלוני הקבוץ התייחסה לאפליה עדתית וכתבה איך הזכיר לה הדבר את המורֶה הפולני שבילדותה הפריד בין שולחנות היהודים לפולנים והכריז: “זהו אי מלוכלך!” בעלון אחר שיצא סמוך לחג הפסח, היא נזכרה בחצר הגדולה של ביתה בפולין תיארה בתיאור נוגע ללב את חצר ילדותה; את הרפת, האורווה והלולים וכתבה: “…מצידה האחר של החצר עומד מבנה גדול, לידו זורם נחל שמימיו נשפכים על שני גלגלים ענקיים המסתובבים ללא הפסקה כול השנה, הגלגלים משקשקים, מעלים קצף ומניעים את אבני הריחיים הטוחנות גרעיני חיטה לקמח לבן. יום אחד בֶשנה נפסק לפתע הטרטור, בשקט הגדול הבלתי רגיל שומעים פתאום את פכפוך המים, את שירת הציפורים וגעיית הפרות , זה היום בו מנקים את הטחנה לקראת טחינת הקמח למצות של פסח…” כשיצאה לגמלאות התנדבה במשך שנה ויותר ללמד עברית את עולי ברית המועצות שהגיעו לשדרות, התנדבה במכלול הספריות שם עבדה לצדה של אפרת ממש עד כלות הכוחות. שרה ואברי היו תמיד יחד, שותפים, לוקחים חלק בכול התרחשות ופעילות , יחד כשתי כפות מאזניים , מאזנים האחד את השנייה, וכאשר הלך בן- זוגה התומך לעולמו, היא כמו איבדה את האיזון, לבדה הייתה נעה על השבילים, מנסה לשמור על שגרת ההשתתפות, מגלגלת בנחישות את הליכון-הגלגלים שלה הלוך ושוב אל חדרה שהתרוקן. שרה הלכה לעולמה בחטף, אך בשיבה טובה, היא תרמה לחיים ברוחמה כמיטב יכולתה, ויהיו לה יכולות רבות בתחומים רבים שחבריה ידעו להעריך ולאהוב, כי מאנשים ישרי-דרך כמותה נבנית קהילה בריאה.

לענת ויונה ולכול בני המשפחה אנחנו כולנו משתתפים בצערכם העמוק.

דרורה כהן