דף הנצחה לויסברג משה ז”ל (15/05/1916 – 07/07/2008) ( כב אייר תרע”ן – ב תמוז תשס”ח )
לפני 92 שנים במאי 1916 נולד בחוטין רומניה, לשלמה ופרומה ויסברג בנם הבכור, משה, שכינוהו מוישל’ה. אבא שלמה היה סוחר, סיטונאי משקאות חריפים, אמא פרומה, אישה עדינה ויפת נפש טיפלה באהבה ומסירות בשלושת ילדיה מזה, זיסי הבת ואמנון. האב, כדברי משה הנגלים מכתביו, היה איש קשוח שהמשפט: “חוסך שבטו-שונא בנו” כמו נכתב עבורו, הפליא לא פעם בשבטו, ומוישל’ה היה מוצא ניחומים בחיק אימו הרחמנית. הוריו הצליחו לעלות לפני השמד לישראל ואביו אף שהה מספר שנים ברוחמה. לתנועת “השומר הצעיר” הצטרף יחסית מאוחר וכבחור צעיר ודעתן השתלב מיד בצוות המדריכים, היה לראש קן ואף יצא כמדריך נודד לרחבי רומניה להדריך בקיני “השומר”. לארץ ישראל יצא על סיפון האוניה “הילדה” שהעלתה עולים בלתי לגאליים. במסע הקשה שנמשך כמעט שלושה חודשים, עברו על האוניה, הצפה, שריפה, עליה על שרטון, נטישה של הצוות וסערה קשה עד שהגיעה קרוב לחופי הארץ, נתפסה בידי אוניות מלחמה אנגליות והמעפילים נכלאו במחנה עתלית. כשהגיע אחרי השחרור מעתלית בודד אל החולות הזהובים של מפרץ חיפה, מקום בו עמדו צריפי קיבוץ “העמל” הטביעו צעדיו עקבות ראשונים על החול והוא חש כי חייו כמו מתחילים מחדש. לספרו האוטוביוגראפי שיכתוב בערוב ימיו יקרא משה: “צעדים בחול.” בראשית ימיו בקיבוץ “העמל” ניסה כוחו בעבודה בנמל, אך כוחו לא עמד לו והוא התמוטט תחת מסע השקים והעצים, משם עבר לעבודה בבית החרושת ‘נעמן’, ובשנים הראשונות של רוחמה היה למנהל חשבונות. לימים נשלח להשתלמות בהוראה ושימש 17 שנים מורה בבית הספר התיכון ברוחמה, משנים אלה זכורות למשה התקופות היפות והתובעניות של חינוך, הוא אהב את חניכיו, לבני קבוצת “שיבולים”, שהייתה הראשונה שחינך, נמצאו בליבו חדרים חמים עד ימיו האחרונים, אך העבודה הקשה והשעות המרובות שהשקיע פגעו לא מעט במשפחתו הפרטית ועדות לכך נמצאת בספרו המיוחד והכנה. מחינוך עבר משה להנהלת החשבונות של “המברשת”, ממנה שב למספר שנות הוראה בבית הספר האזורי ב”שער הנגב”, ומשם למחלקת הביקורת של “הקיבוץ הארצי ו”לביטוח חקלאי”. במהלך כל שנות העבודה האינטנסיבית היה חבר פעיל במזכירות וזמן קצר מזכיר, רכז ועדת חינוך, מנהל המוסד החינוכי, רכז ועדת חברה, יו”ר ועדת שיחה, חבר צוות תמורה לתרומה, ואחראי להוצאת אוגדן הזיכרון. את רעייתו רעיה, אהב משה והעריך, וכאשר חלתה והתערערה המשיך, על אף קשייו שלו, לסעוד אותה ולתמוך בה, ובעת שהלכה לעולמה הוא נשאר בודד בין הכתלים, מצא בנפשו את הכוח לעזוב את ביתו, את רוחמה מכורתו שכה אהב, עבר צפונה לגור עם בנו וכלתו שקיבלוהו וטיפלו בו במסירות עד היום האחרון. והוא שידע להעריך כל רגע כזה איתם, לא שכח את ביתו הרחוק בדרום עמו שמר על קשר בטלפונים ומאמרים לעיתון.
