הניג פאול ז”ל

דף הנצחה להניג פאול ז”ל (21/08/1917 – 09/09/1997) ( ג תרע”ז – ז תשנ”ז )

פאול הניג

פאול הניג נולד ברומניה בעיר בראילה שעל חוף הדנובה. אביו נהרג במלחמה ואמו האלמנה גידלה לבדה אותו ואת אחיו מוריש. בגיל 10 הצטרף לתנועת “השומר הצעיר” ויצא עימה לטיולים ולמסעות. באחת הפעמים נתקל פאול לראשונה בהפגנת הנוער הנאצי ובאותו הרגע גמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל בכל מחיר. הוא מגיע לעיר הנמל קונסטנצה, עולה על אחת האוניות ויוצא לבדו להפלגה ארוכה. אחרי שבועות ארוכים של טלטלה, מעבר מאוניה רעועה אחת לשניה, ללא אוכל ומים, הוא נתפס עם שאר המעפילים בידי חיילים בריטיים, בודד וחסר כל הוא נכלא במחנה מעצר בעוון עליה בלתי חוקית.

בכלא היה מספר שבועות, השתחרר ושהה בבית קרובי משפחה שטיפלו בו במסירות. באחד הימים הגיעה אל ביתם בחורה צעירה שהביאה לו מכתב מאמו ברומניה. התפתחה ביניהם שיחה והתברר להם כי שניהם בני אותה עיר שעל חוף הדנובה. השיחה נמשכה, הידיות הפכה לאהבה ופאול נשא את חנה לאישה בשנת 1946.

בראשית דרכו בארץ היה פאול שלוש שנים חבר שער העמקים, אחרי חתונתם הפצירה בו חנה לשוב ולנסות אורח חיים שיתופי. בשנת 1955 עם שני בניהם, דוד ועוזי, פאול וחנה מתקבלים לחברות ברוחמה, ומאז הופך המקום לביתם עד יומם האחרון.

יחסי המשפחה מתהדקים, נולד בן הזקונים יוסי והקשר העמוק בין חנה לפאול הוא מסימני ההיכר של המשפחה.

פאול היה אדם חרוץ ומתמיד, ברשימת מקומות העבודה שלו תמצא שלושה בסך הכך: 13 שנים עבד במטעים, 12 שנים חצרן הקיבוץ, 20 שנים עובד בנגריית המפעל.

אין עוד נתון המעיד על אופיו יותר מנתון זה, שקדנות ומסירות אמיתית לעבודה, לתפקיד, לילדים ולחנה אשתו.

בשנת 1989, לאחר מחלה קצרה, נפטרה לפתע חנה, והשמים כמו התמוטטו עליו. פאול התאבל על אובדנה והצער העמוק בו היה שרוי היכה בנפשו ובגופו, ודומה כמו לא עזב אותו מאז לרגע.

במילים אחדות שכתב לדמותה הוא מבכה את מותה וכותב: ” עכשיו שהבנים נישאו, ויכולנו להינות מן האושר שבחיים, את אינך אתי…אני יודע את אשר אבד אין להשיב, אמצא נחמת מה במשפחתנו הגדולה והיפה.”.

אכן משפחה טובה ותומכת יש לו לפאול והיא הייתה לצידו בשעותיו הקשות, בימיו הקשים ושנותיו הקשות בהן המשיך לצעוד לבדו באיטיות על מדרכות הקיבוץ, ללא חנה לצידו.

פאול חזר לעבודתו במפעל המברשת ונשאר שם עד כלות כוחותיו, גם בתקופה הקשה בה נזקק לטיפולי דיאליזה מתישים, לא וויתר והגיע בכל יום למספר שעות של עבודה ככל שעמד לו כוחו.

כזה הוא היה צנוע, שקט וחרוץ וכזה יישאר בספר דברי רוחמה.