דף הנצחה לגרוספלד יצחק (יצוש) ז”ל (10/05/1916 – 24/07/2009) ( ז אייר תרע”ו – ג תשס”ט )
יצחק יצוש בן יעקוב ופרומה גרוספלד, נולד בפולין בעיר בילגוראי בשנת 1916.
ביתו היה בית יהודי מסורתי אך לא מן המחמירים, אביו שכונה יעקוב מלמד, היה מורה ילדים קטנים ביידיש ואימו עסקה במלאכת הבית.
למשפחת גרוספלד היו עוד ארבעה ילדים: יוסף ובן-ציון, אסתר וטישה. יצוש למד בבית ספר יסודי פולני ואחר כך השתלם כשוליית חייטים. כשהגיעו חיילים רוסים לעיר שלו, טרם פלישת הגרמנים למקום, הם הציעו לצעירים להצטרף אליהם ולברוח עם הצבא האדום לרוסיה.
יצוש ואחיו הצעיר בן ציון, אליו היה קשור מאוד, חברו לצבא הרוסי ושימשו בו שואבי מים וחוטבי עצים.
באותם ימים עבר אחיו יוסף לדרום אמריקה, אחר כך הצטרפה אליו אחותם הגדולה וההורים עם הבת הצעירה נותרו בעיר ונספו עם כול היהודים במקום.
יצוש ואחיו נמלטו מפני הגרמנים שרדפו יהודים ששהו עם הפרטיזנים ביערות, בזמן מסוים עת עבדו באחת הרפתות שתה בן- ציון מן החלב המזוהם, נתקף בחיידק השחפת וזמן קצר אחר-כך מת בבית החולים, כשהגיע יצוש לבקרו נאמר לו שמת – והוא, לא הספיק להיפרד! מות בן ציון השאיר בלבו פצע עמוק וטראומה קשה.
כעת הוא נשאר לבדו להלחם על חייו, מסתתר ימים שלמים על צמרות עצים, רעב, נרדף ובודד הוא שרד את זוועות המלחמה ובחר לשוב ברכבת לפולין, כשירד לרציף פגש בו בומק לבצלטר-לביא שלקח אותו למחנה ההכשרה.
שנתיים שהה במקום והתפרנס כחייט, ובשנת 1948 בעיצומה של מלחמת -השחרור הגיע אל קבוץ רוחמה והשתלב מייד בצוות עובדי המטעים.
קטיף, בציר, גיזום וכול שאר עבודות החקלאות הקשורות לענף קסמו לו מאוד, הוא אהב את העבודה והשקיע בה שעות ארוכות אף מעבר לנדרש, הייתה לו עין חדה והוא הכיר את עצי התפוחים על פי הזנים גם בשעה שעמדו בשלכת, תכונה
שסייעה מאוד כאשר היה צורך לגזום את העצים הללו באופנים שונים ובתקופות שונות.
כאשר נעקר המטע, נעקר איתו גם יצוש והוא נאלץ לעבוד בבית החרושת, למרות הקושי הוא גילה חריצות ואחריות גם במקום זה והתמיד בו כול עוד עמד לו כוחו.
את אהבתו לעצים הוא המשיך להשקיע בעצי הפרי הבודדים ששתל בגינת ביתו, אהבה ייתרה הייתה לו לגינתו הקטנה ובכול עת פנויה היה מטפל בה וגאה על כול פרח וכול פרי שהיא העניקה לו.
ברוחמה פגש יצוש את ליליאן, מזרח פגש במערב והשניים הקימו משפחה, נולדו להם יענקלה, אברהמלה ומוטי, ויצוש העניק לבניו את כול שהיה לו, כי הוא, המסתפק במועט, לא דרש הרבה לעצמו.
היה הוא איש פשוט, צנוע ושקט, אך לפעמים, כשמשהו הכעיס אותו, היה רגע של זעם חסר מעצורים משתלט עליו ובעברית מעט עילגת, היה מתפרץ ממנו ואז, שב ונרגע, האם היו אלה הזמנים של מלחמת ההישרדות הקשה שעבר ביערות הקפואים של סיביר שנצרבו בנפשו? האם היו אלה ימי הרעב והמחסור והמשפחה שנספתה? לא איש שיחה הוא היה ורק לעתים רחוקות סיפר לילדיו ונכדיו ממאורעות חייו.
את נכדיו וילדיו אהב והעריך וביקוריהם בביתו שימחו אותו והביאו לו רגעי נחת.
הלך לעולמו איש ישר דרך, וחרוץ, שאהב את משפחתו, ונתן לה ולביתו רוחמה את כול שהיה לו לתת.
שנותיו האחרונות לא הטיבו עמו, אך אף בבדידותו לא הסכים לעזוב את חדרו הקטן והתעקש לשהות בו עד כלו כוחותיו, להיות עצמאי ביקש, להיות ברשות עצמו, גיבור כמו ביערות ברוסיה.